נאום יום השואה תשפ"ב
תלמידים, מורים, צוות בית הספר, הורים יקרים,
"כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס."
כך כתב אלי ויזל, ניצול שואה, חתן פרס נובל לשלום.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב עומד בסימן מסילות אל האבדון – שילוחם של היהודים אל מותם.
רכבת דוהרת עטופה במספרי האסירים במחנות ההשמדה ממחישה את שלילת האנושיות של מיליוני היהודים שהפכו לחלק מקבוצה נרדפת, שכל זכויותיה נשללו ממנה בתהליך שהוביל לרציחתה.
הקרון, סמל הקִדמה, הגלובליזציה והטכנולוגיה האנושית במונחי המאה התשע־עשרה והעשרים הפך להיות סמלה של נסיגה מוסרית מערכי אנוש אל תהום של תעשיית רצח שלא נודע כמותה.
מערכת התחבורה האירופית המודרנית גויסה לשירות הפתרון הסופי. חברת הרכבות הממלכתית של גרמניה – רכבת הרייך – הובילה את היהודים בסיוע חברות רכבות לאומיות של מדינות כבושות ושל מדינות בעלות ברית. הפקידים, רשויות הביטחון, משרדים ממשלתיים ורשויות עירוניות השתתפו בארגון ובניהול מערך השילוחים. יותר ממחצית מהנרצחים בשואה הובלו למותם באמצעות מערך השילוחים, שעשה שימוש בעיקר ברכבות, אך גם במשאיות, באוניות ובעגלות ולעיתים הוביל את המגורשים בצעדה רגלית.
קרונות הרכבת הפכו לרבים מן המגורשים למקום מותם מחמת חנק, צמא או תשישות. נוכח התנאים הקשים ששררו בקרונות הייתה הקפיצה מן הרכבת הנוסעת אחת מדרכי ההישרדות. היו שניצלו לאחר שקפצו מן הרכבת, אך רבים אחרים נהרגו בזמן הקפיצה, או שתושבים מקומיים הסגירו אותם לידי הגרמנים.
אך תפקידינו הוא הזיכרון –
"הזיכרון הוא המקיים את האדם בארץ החיים" )ר' שמואל דוד לוצטו.(
זיכרון הוא חלק בלתי נפרד מתקומתה ומעיצוב דמותה של החברה הישראלית וזהותה. בעת שניצולי השואה החיים במדינת ישראל מתמעטים, גוברת החשיבות של העצמת העיסוק החינוכי בזיכרון השואה. זהו הלפיד שאנו מעבירים אליכם, תלמידים יקרים, הדור הבא במסע תקומת עם ישראל בארצו, במסע לכינונה של חברת מופת במדינת ישראל.
וסומכים עליכם שתמיד תשאו אותו בגאון, תשמרו על המדינה שלנו, כי אין לנו ארץ אחרת ותקדמו אותה מעלה מעלה בכל התחומים האפשריים.
מקיף ו' מרכין את ראשו לזכר ששת המיליונים וגם השנה נזכור את ד"ר רפאל דוד שהלך לעולמו בחופשת הפסח לפני שנה והיה נצר אחרון למשפחתו. יהי זכרם ברוך.
